הזכות לבייש ובחירות

כפי שמערכת הבחירות הנוכחית מצטיירת כעת, כל אחת מהמפלגות, או לפחות כל אחד מהגושים, מחזיק כמה וכמה אנשים שתפקידם לסרוק את האינטרנט עם שמו של כל מועמד (במפלגה המתחרה) ולמצוא כמה שיותר ציטוטים מביכים, אמירות מסכנות או כל מיני זבל אחר שיוכל להכפיש כמה שניתן את המועמדים המתחרים. ה"שיטה" הזו מופעלת, לכאורה, על ידי שני הצדדים כאחד והיא, בעידן הגוגל והמחשב זוכר הכל, קלה ונוחה לתפעול. רק תן למישהו שם ומקלדת, וכבר ימצאו לך דברים ופרטים מביכים בעברו. באופן מפתיע, שני ה"כוחות הלוחמים" מגיבים בזעזוע עמוק (את המילה "הסתה", כבר שמעתם היום?) על מעשיו הנלוזים של הצד השני... ש(בדיוק כמונו) חופר בארכיונים הגוגליים כדי למצוא רפש להטלה על המועמדים שלנו.

גם אנחנו, צרכני הקמפיינים הללו, מאוד מתרגזים כאשר מדובר על הכפשת מישהו מהצד "שלנו", ולעומת זאת מגיבים פעמים רבות בתרועות ניצחון כאשר אמירה "נוראית", במיוחד נשמעת כציטוט מהצד השני. מלבד העובדה שיש כאן התחמקות מוחלטת מהצגת הצד שלך, הרעיונות והמצע המפלגתי ובריחה לעבודה הקלה מאוד של הרצת חיפושים בגוגל וקריאת הארכיון... יש כאן גם משהו נורא ואיום מבחינה יהודית והלכתית.

בתור מומחה לאינטרנט פוגעני פנו אלי בעבר הרבה מאוד אנשים שסבלו וסובלים מאיזכורים שליליים בלתי נשכחים בגוגל, פייסבוק וכדומה. מספיק שנער צעיר יעשה מעשה שטות או יגיד משהו לא במקום בהפגנה קשה, כדי שזה יכנס לאתר כלשהוא. ואז גוגל סורק את הטקסט, ומציג אותו לגולשים. ומכיוון שפעמים רבות תוצאות כלי החיפוש תלויות בהקלקות של הגולשים, נוצר כאן מעין מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו, כי האנשים, מטבע היותם אנשים, נוטים להקליק שוב ושוב על הקישור ה"עסיסי" כדי לקרוא את הרכילות... מה ש"מקדם את התוצאה"  בתוצאות החיפוש. (תארו לעצמכם שיש שתי שורות בחיפוש "הרב פלוני" בגוגל, הראשון עוסק בתרומה של 7000 ₪ שהרב תרם לבית חולים והשני עוסק במעילה של 70 ₪ שהרב מעל בקופת בית כנסת שלו. על מה הייתם מקליקים? מכיוון שרוב האנשים, כמונו, מקליקים על המעילה... האלגוריתם של גוגל מבין שזה הקישור החשוב לגבי הרב פלוני, מה שגורם לכך שהתוצאה זו מופיעה יותר ויותר למעלה בחיפוש, מה שגורר בתורו עוד הקלקות ולמעגל קסמים שכדי לשבור אותו יש לפרנס אנשים כמוני... שיעזרו לרב המסכן להשכיח את המקרה הנורא ההוא שהוא עשה בגיל 15, כשבדיוק חזר מטיול כשהוא רעב ושהכסף מזמן הוחזר לקופה יום אחרי, בלי שהכתב ראה). הכל מתוייק לנצח, במקום שאי אפשר למחוק או לשנות ואצל אנשים שלא ניתן להשיג כדי להתחנן למעט רחמים.

המצב בתחום כל כך החמיר עד שהאיחוד האירופי, שאנחנו בצדק אוהבים לשנוא, חוקק את החוק המפורסם בשם "הזכות להישכח", שמטרתו לאפשר לאנשים לבקש מגוגל להסיר ממנוע החיפוש הפניות ולינקים לא חיוביים שעוסקים בהם ולחייב את החברה להסיר את התוצאות הללו. באופן טבעי (ואולי לא), החברה התנגדה לתהליך ובשלבים מסויימים דחתה יותר מ60 אחוז מהבקשות ל"הישכח". וזאת מלבד הקושי הטכני למלא את הטפסים המדוברים או הצורך בנימוק של כל בקשת הסרה ולו גם של לינק בודד. מה שגרם לפניות לבתי משפט באירופה ועוד. והאמת? זה באמת מטורף. כל אחד מאיתנו, שצופה בסרטונים של המפלגות בימינו ומלקק את השפתיים,  מוזמן לשבת רגע עם עצמו ולחשוב מה היה קורה אילו הוא היה מועמד לאחת מהמפלגות. האם כל האמירות שלנו היו עוברים מסך? האם כל העצומות שחתמת עליהם מגיל 17 תואמים את דעתך היום? האם כל סגירת פרגולה כדי לשים שם מייבש כביסה תואמת את החוקים היבשים של הפקידים?

אולם בנושא הבחירות המתקרבות העניין חמור אף יותר, מכיוון שה"חשיפות" עוסקות פעמים רבות באמירות, בדברים שנאמרו תוך כדי ויכוח פוליטי חם, או תוך כדי תוכניות פוליטיות/ ריאלטי מוטרפות שבהן אנשים, מטבע האווירה, נגררים גם לאמירות גסות במיוחד, משונות או כאלו שלא ממש תואמות את דעתם האמיתית. הרב בניהו ברונר, שאיתו התייעצתי לפני כתיבת הדברים, גם הזכיר לי שהתורה וההלכה, למעשה, אינן מחייבות אנשים על דיבור או אמירות קשות בלבד, מלבד מקרים מאוד מסויימים אין עונש על אמירות ודיבורים. ההבנה ההלכתית היא, לכאורה, שאנשים אומרים דברים קשים גם מבלי להתכוון אליהם ממש, שאנשים מקצינים, ולא תמיד באמת מתכוונים. וכן, באופן מפתיע, גם כאשר מדובר באנשי ציבור החוקים של החפץ חיים אמורים לתפוס. גם אם לעיתים יש מקום לעמת איש ציבור עם אמירות שליליות שהוא אמר בעבר ולשאול אותו האם הוא עדיין חושב ככה, זה עדיין לא מתיר לתקוף, לבייש, לערוך סרטים ולהפיץ פעם אחר פעם "חשיפות" מביכות. כאשר זה הופך להיות כלי תעמולתי מרכזי, זה בכלל הופך להיות דוחה. גם כאן הגויים מקדימים אותנו והביטוי "שיימינג", ביוש אינטרנטי, הוא כבר ביטוי מוכר וידוע בעולם. תופעת ה"שיימינג" ברשת הולכת ותופסת תאוצה. גם במובנים הכלכליים שלה. ואם פעם היה אפשר לומר שזה פשוט כלי בידי האנשים הקטנים להילחם נגד עוולות חמורות, היום ברור שהשיימינג הפך לכלי לא תמים בכלל שעניינו לנצח במלחמה עם היריב. פוליטי, כלכלי או אחר.

אז אני באמת לא יודע איך היינו מגיבים אם היינו מועמד פוליטי שבטוח, באמת ובתמים, שאם היריב שלו ינצח יקיץ הקץ על היקום כולו, על תבל ומלואה, והיה מגיע אלינו יועץ פוליטי קטן שמצא ידיעה מסעירה שאותו מועמד מתחרה אכל פעם לפני התפילה... רק לאחרונה למדתי כמה מועמד פוליטי מסונוור מאותם אמירות של אנשים קטנים ואני בטוח שזה מפתה לעשות שימוש באותן אמירות קשות. לכן לדעתי, מלבד העובדה שזה נורא להפוך את זה לשיטה פוליטית של ממש, הרבה מאוד תלוי בנו, בצרכנים. אותם סרטונים פוליטיים קטנים שהחליפו את התעמולה האמיתית צריכים לקבל, מאיתנו, את הזכות להישכח ותוך כדי כך להזכיר ליוצריהם שיש, בתוך מהומת הקרב, עדיין ספרי חוקים והלכה שמחייבים את כולנו, תמיד. ומכיוון שלא כל הצדדים הלוחמים את מלחמת הסייבר מכבדים את ספרי ההלכה, אנחנו צריכים להיגעל מזה, להזדעזע מההכפשות, להשתגע מיוצרי הסרטונים, לחוש שהכתבים המתנשאים והמצטדקים הם חבורת אנשי חושך ולהפסיק את הטירוף של הביוש הרשתי. כמו כל דבר ברשת, זה תלוי בנו. באמת.